השבוע הראשון: לא כל ההתחלות קשות
- גיא פינקלשטיין
- 5 בנוב׳ 2015
- זמן קריאה 2 דקות
דמיינו כיתת לימוד מרווחת ומוארת, מסודרת בצורת האות ח׳. על השולחנות, מול כל כיסא, מונחים מחברת כחולה מהודרת, נרתיק כסוף לכרטיסי ביקור הנושא את שמנו, וגולת הכותרת - כרטיס עובד המשתלשל מסרט כחול, שעליו מתנוסס סמל המשרד שאל שורותיו חלמנו להצטרף.
עכשיו דמיינו איך לאחר כמעט שנה של מיונים נכנסים אל הכיתה הזאת עשרים ושישה צוערים דנדשים ומצוחצחים, ועשרים ושישה לבבות פועמים בהתרגשות. עכשיו דמיינו את זה עם עוד קצת התרגשות... ועוד טיפ-טיפה... זהו! ככה הרגשנו.
רגע, אמרתי ״עשרים ושישה״? כנראה שבעצם קצת יותר... כי כל מי שנכנס לברך אותנו, ממנהלי הקורס ועד לאנשי מחלקת המיחשוב, מראש המערך המדיני ועד לראש הועד, מראש אגף הדיפולמטיה הציבורית ועד ליועצים האירגוניים המיוחדים והיצירתיים שמלווים אותנו – כולם נראים נרגשים לא פחות מאיתנו.
חיכו לנו, אנחנו רצויים, והתחושה הזאת חודרת אל הלב בכל מפגש עם אנשי המשרד, בין אם הוא רשמי, בכיתה, ובין אם הוא במסדרון או בחדר-האוכל, במהלך ההפסקות. כולם רוצים לברך את הפרצופים החדשים במשרד, כולם מתעניינים לדעת מי אנחנו ומאיפה באנו. אופוריה של הימים הראשונים, אבל אל תטעו: קבלת פנים חמה ודאגה לכל צרכינו – in, פוצי מוצי – out. כבר ביום הראשון – נזרקנו למים.
עשרות מונחים חדשים – מולטילטראלי, קשתו״ם, ארב״ל (מישהו פה דובר סינית?! כן, ויותר מאחד!), לו״זים קפדניים ״על הדקה״, משימות ניהול עצמי, סדנאות העצמה ומצוינות, הרצאות מבוא, דיונים, מטלות אישיות וקבוצתיות, אוריינטציה במשרד, שיעורי בית, כתיבת מידעון, לימוד מערכות מיחשוב משונות, הכנת פרזנטציות, קוד לבוש חדש, טקס קבלת פנים, צילום רשמי עם סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, ואפילו חגיגת יום הולדת לאחד מהחברים החדשים. וכל זה רק בשבוע הראשון... אינטנסיבי זה אנדרסטייטמנט, הקצב מטורף, והערפל שאיתו נכנסנו לראשונה אל הכיתה המתוקתקת ההיא מתפוגג בצעדי ענק.
רגע של רגשנות. מכל השבוע רווי האמוציות והחוויות הזה, שני דברים הצליחו לגעת בי באופן מיוחד. הראשון היה חבריי לקורס. את כישורינו ויכולותינו - ימדדו הממונים עלינו, ואולם בפן האישי גיליתי עשרים וחמישה אנשים טובי-לב, חברותיים וכנים. בשורה התחתונה, האם יש דבר ששווה יותר? סדר הישיבה שנקבע עבורנו מבעוד מועד אמנם ״הפריד״ אותי מחברתי האהובה גילי, שאותה הכרתי בשלב השלישי של המיונים, אבל בכך זכיתי לשבת ליד טל, והכרתי חברה מקסימה חדשה.
הדבר השני שהותיר בי רושם בל יימחה היה הרצאתו של אלון אושפיז, ראש המערך המדיני. כשהאדם השולח אותנו למשימותינו בחו״ל עומד בפני הכיתה ומדגיש ששני הדברים שהכי חשובים לו הם שנחזור הביתה בשלום ושנצמד לסטנדרטים הגבוהים ביותר של יושרה ואמינות - אם לפני כן המוטיבציה שלי לשרת את המדינה היתה בשחקים, עכשיו היא נושקת לגבעות הלבנות של הירח.
המבטים בכיתה ובמסדרון אומרים הכל: הגענו אל המקום הנכון.