שבוע חמישי - מאתיים שנים מהיום

בתחילת השבוע החמישי בקורס, עדיין הדהדה בראשי שאלת השגריר האירופי בפגישה הדיפלומטית הראשונה בה נכחנו בשבוע החולף. בין הכרות אישית (הוא ביקר בישראל בעבר כשגריר מדינתו בקפריסין) לשיחה על היחסים הבילטרליים (בין שתי המדינות), הוא תהה בנוגע לדאגה הישראלית לעתיד המדינה: "עם צבא כה חזק ויכולות טכנולוגיות פורצות דרך, ברור שתהיו פה מאתיים שנים מהיום. למה אתם כל כך מודאגים?"

השאלה הזו, שהתשובה לה טבועה אצל כמעט כל ישראלי, ליוותה אותי לאורך השבוע. בין מפגש עם מנהיגים צעירים מגרמניה (שהגיעו במסגרת פרויקט 'המטוס' של משרד החוץ) לסיור במרכז רבין (שכיהן כחמש שנים כשגריר ישראל בארצות הברית משנת 1968), בין סקירות גאו-אסטרטגיות על שכנותינו ובחשיפה למופעי מחול ישראלי, התבררו לי הקושי והחשיבות של עבודת משרד החוץ הישראלי, שאל שורותיו הצטרפתי רק לאחרונה.

מחד, פועלים אנשי המשרד בכדי להציג את צדדיה היפים של ישראל, שאנו הישראלים מכירים אך לרוב הם נעלמים מן הסיקור התקשורתי הבינלאומי: האוכל (הכי) טוב; יצירה מודרנית; חידושים טכנולוגיים; שיתופי פעולה כלכליים וסיוע הומניטרי בעתות משבר (ובעגה המשרדית - אגפי קשתו"ם, כלכלה ומש"ב). מאידך, אחד מיעדי המשרד העיקריים הוא חיזוק הממד המדיני בביטחונה של מדינת ישראל. יעד זה בא לידי ביטוי בדיפלומטיה הישראלית בהסברת איומי האיסלאם הקיצוני באזור המזרח התיכון בפרט ובעולם כולו בכלל, ובהוצאה מחוץ לחוק של ארגוני טרור.

איך מתמרנים, אם כן, בין שני התחומים, האזרחי והביטחוני, בעבודה הדיפלומטית היומיומית? האם בכלל ניתן לבצע הפרדה? האם הצלחה בתחום הדיפלומטיה הציבורית, החושפת קהלים אדירים ליופייה של הדמוקרטיה הקטנה במזרח התיכון, באה על חשבון ההדגשה לידידינו בעולם את החשיבות שבשימור היכולת הצבאית להגנה על המדינה? והאם התמקדות בצרכים הביטחוניים לא מצמצמת את הראייה הבינלאומית את מדינתנו, ומפספסת את המגוון החברתי, הכלכלי, הטכנולוגי והתרבותי האדיר שיש לאנשיה להציע?

את התשובה, לפחות הראשונית, מצאתי בדבריו של רבין, איש הצבא המעוטר שהפך דיפלומט (ולימים, כמובן, ראש ממשלה): "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול האדם- האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם... החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם" (מתוך הישיבה הראשונה של הכנסת ה-13, 1992).

נדמה כי אין הפרדה ברורה, אין קו המחלק בין החשוב לשולי. מדינת ישראל משגשגת בזכות אזרחיה, הטכנולוגיות שהם מפתחים, האמנות שהם יוצרים, והעזרה ההדדית בה הם דוגלים. מפירות אלו ניתן ליהנות בזכות החתירה המתמדת לשמירה על ביטחון המדינה. הצורך הביטחוני, שנתפס למתבונן מהצד כדאגה מיותרת (כפי שקרה באותה פגישה דיפלומטית ראשונה), הכרחי לשגשוג האזרחי. שילוב זה הוא שיבטיח את קיומה של ישראל גם מאתיים שנים מהיום, ואנשי משרד החוץ יהיו האחראים להציג זאת לעולם, באיזון הנכון בין הצגת העוצמה הרכה הישראלית, לבין הצורך להדגיש את הסכנות העומדות בפניה.