השבוע התשיעי - צידה לדרך ואוכל לנשמה

איך קשור סיור בעיר העתיקה של עכו לנשק הגרעיני של איראן? מהי כיפת הברזל הדיפלומטית? והאם הקשר הזה עובר בקציצה האיראנית-יהודית העשויה חומוס- הגונדי?

אחרי שמונָה שבועות של לימוד אינטנסיבי בין ארבעה קירות, התבשרנו שהגיע הזמן לעזוב את קַטָלוֹג 'הפוטנציאלים', ולצאת לדייט ראשון עם עבודת המטה של משרד החוץ. המטה שבירושלים הוא המוח החושב והלב הפועם של משרד החוץ, שכן הוא המוליך והמתאם של השגרירויות השונות הפרוסות בעולם. מבנה המטה מסועף ומורכב מאוד, כיאה לגוף שצריך לתמוך ב-106 נציגויות הפזורות בתרבויות, יבשות ומערכות פוליטיות שונות; ומה יכול לסייע בהטמעה והבנה של מערכת העונה לתיאור הפייסבוקי "it's complicated" אם לא מיפוי עצמי של המחלקות והאגפים. וכך, מצוידים במצפן ובאַצְטרולב, כל אחד מהצוערים פוזר במחלקה אחרת; ממחלקות אזוריות ברחבי תבל, דרך מחלקות מלוות כמו משפט, כלכלה, מש"ב (שאחראית על פרוייקטי סיוע והעברת ידע טכנולוגי וחקלאי למדינות עולם שלישי) וטקס וכלה במחלקות השונות של מנהל, המטפלות בציוד, בלוגיסטיקה ובתפעול של כל המשרד.

אולי לא שמעתם על קיומו קודם לכן, אבל האגף לעניינים אסטרטגיים, בו הוצבתי עם הצוערת אריאלה, עושה לילות כימים כדי שכל אחד מאתנו יוכל לישון בשקט. בתוך האגף מחלקות רבות, ששמותיהן משופעות בראשי תיבות, כראוי לאגף סודי. אחת מהן היא מחלקת בק"ן, בקרת נשק, המהווה למעשה מחלקה מבצעית-ביטחונית, הכוח הפועל בתחום המשפט הבינלאומי; כליה הם אמנות בינלאומיות ואינטרסים ביטחוניים של מדינות. אנשיה אומנם לא מצוידים במשקפות לילה וברובי עוזי, אבל הם שכללו את "הנשק" הדיפלומטי לכלל אומנות. לדיפלומטיה חזות מטעה בדמות קבלות פנים בינלאומיות ססגוניות ומסיבות קוקטייל הדוניסטיות, אבל אולי תתפלאו לגלות, כפי שאנו הופתענו, שאלו משמשות פלטפורמה לשיח מקצועי על הצבעות של מדינות בפורומים בינלאומיים בשלל נושאים: מעסקאות נשק של מדינות אויב ועד שיתופי פעולה בתחומי המומחיות של מדינת ישראל כמו הלוחמה בטרור, בטחון הסייבר ובטחון המולדת. שבוע שם היה בגדר "מועט המחזיק את המרובה", והטעם לעוד בהחלט צורב את השפתיים הצמאות.

במזל נקלענו במהלך השבוע לסיור אגפי של האגף האסטרטגי לעכו העתיקה. עבור ארכיאולוג צלבני שכמוני, היה זה צ'ופר ששני לו הייתה רק ההזדמנות להכיר באופן אישי את אנשי המעשה של אגף מיוחד זה. וכך במהלך הסיור נחשפנו לסיפורי מורשת קרב ולעשייה דיפלומטית שלא קוראים עליה בעיתון; כל זה נעשה תוך כדי צליחת מנהרות טמפלריות, אדים מהבילים של החמאם התורכי והכלא המנדטורי של אסירי המחתרות ועל גבי ריבת פלפל חריף מאוד במטבח של קיבוץ "דליה"- ריבה שיכולה להיכנס לארסנל הנשק של ישראל בקלות.

השבוע נחתם בהרצאה שהעברתי לכלל הצוערים בסוגיית "אוכל יהודי וישראלי- יש דבר כזה בכלל?" שבוודאי תעסיק אותנו בהמשך חיינו הדיפלומטיים לכשניפגש עם בני תרבויות קולינריות מפותחות. למרות השאלות הקשות שמעלים כנגד המטבח היהודי, שלכאורה רק שאל ואימץ, הוסכם שהחמין והגפילטע, הכבד הקצוץ והקציצות המגוונות, החלה והמצה ומאכלי החגים לסוגיהם הם מאכלים יהודיים מובהקים. היהודים, שהקפידו על הכשרות לאורך הדורות, לא הזדמנו למטבחי הגויים, והניחו שהם מבשלים דומה. אולם בדיקת עומק בת זמננו הוכיחה כי יש לא מעט מאכלים יהודיים ייחודים העומדים בפני עצמם. גם ישראל הצעירה כבר הספיקה לשכלל מטבח עשיר משלה, המשלב את מאכלי העדות, לצד המצאות ישראליות זה מחדש באו: מעורב ירושלמי, גבינה צפתית, פתיתים, במבה, יינות ייחודיים, שקדי מרק ועוד אחרים וטובים.