מעטות הפעמים בחיים בהן אתה מקבל הודעה שעשויה לשנות את חייך וחיי משפחתך מקצה לקצה, תרתי משמע. אין ספק שמעבר למדינה אחרת היא החלטה גורלית ואף מפחידה מעט. אך לפני שאספר לכם מדוע הגדרתי את השבוע הזה כ"הכי גורלי בקורס", אספר כי במהלך השבוע למדנו את רזי העבודה הקונסולרית והמנהלית שהיא לא פחות חשובה מהעבודה המדינית.
וכך התחיל שבוע 18 בקורס צוערים. בעודנו יושבים בהרצאה בנושא חסינויות דיפלומטיות בחו"ל נכנס מנהל הקורס שלנו, נדב, והעביר למרצה פתק בו ביקש ממנו לסיים את ההרצאה בעוד מספר דקות למרות שהיא רק התחילה. פה חשדנו. המרצה יצא ומיד נכנסה לכיתה כל הנהלת הקורס בראשות סמנכ"ל משאבי אנוש והדרכה. פה נשמטה לסתנו.
כולנו ישבנו דרוכים וקשובים למוצא פיו, והתחלנו להסתכל אחד על השני בניסיון להבין מהי מהות ההתכנסות הדרמטית. הפרצופים היו בחמישים גוונים של לבן. הסמנכ"ל בחן אותנו, ומיד פצח בהודעה: "יש לנו שיבוצים!". בעוד שהוא המשיך לדבר ולהסביר, פתאום נפל לי האסימון: בעוד כמה רגעים נקבל את ההודעה שלה חיכינו כל הקורס – לאן כל אחד מאיתנו נוסע לשליחות, והיכן נמצא את עצמנו בשנים הקרובות. הסמנכ"ל יצא מהכיתה, ובעודנו פעורי פה ביקשה אילנה, מנהלת הקורס, שניכנס לקבל את השיבוץ על פי סדר הא' –ב'. אני, ששמי מתחיל בר', הבנתי שוודאי אזכה בעוד כמה שערות לבנות עד שאקבל את גזר הדין שלי. וכך זה התחיל, נעמדנו כולנו בסוף המסדרון כדי לקבל את פניו של הצוער שיוצא מהחדר לאחר שקיבל את שיבוצו. ראשונה הייתה אביגיל, אחריה אדוה, אחריה אפרת וכך הלאה.
הקורבן המידי של הרגע עליו לא הפסקנו לדבר מיומו הראשון של הקורס היה ללא ספק המרצה האורח ממשרד המשפטים שייתכן ואמר משהו על בית הדין הבינלאומי בהאג. מיותר לציין שהקשב שלנו להרצאה שלו לקה בחסר אבל הוא היה כה חביב והבין את ההתרגשות מסביב (תודה ד"ר גל-עד נועם! מקווים שתסלח לנו).
ובינתיים הדרמה נמשכת. בכל פעם שצוער אחר נכנס לכיתה ויוצא בהודעה נרגשת על שיבוצו, רשימת המדינות שנותרו פנויות - הצטמצמה. ואז, כעבור שלושה חודשים (לפי תחושתי לפחות), הגיעו לר' - ורוני קוראת לי לצאת מההרצאה ולגשת לחדר של ראש חטיבת הדרכה, אלונה, כדי לקבל את השיבוץ. אלונה וענת, מנהלת מחלקת צוערים, שואלות אותי לשלומי ואני עונה כי אני חוששת אך גם אופטימית היות ואף אחד עדיין לא קיבל את המדינה שביקשתי בעדיפות הראשונה. לאחר פאוזה קצרה, אלונה הודיעה לי בחיוך כי אני יכולה להישאר אופטימית כי אני משובצת לפנמה כמזכיר ראשון, מ"מ שגריר. וואו! איזו בשורה משמחת, הייתי כה נרגשת בחזרתי לכיתה עד שנזכרתי ששכחתי להתקשר לבן הזוג שלי ולמשפחתי כדי לבשר להם.
אין ספק כי היה זה השבוע הכי דרמטי בקורס. כעת כל צוער יודע לאן הוא משובץ ומתחיל לעכל כי בעוד מספר חודשים ספורים כולנו כבר נהיה על מטוס בדרך לשליחותנו הראשונה, נרגשים ומלאי מוטיבציה למלא את התפקידים שהוטלו עלינו על הצד הטוב ביותר. בהצלחה לכל החברים, ונתראה בפנמה!
