שבוע 19 - צוערות ירוקות כמו מיץ נבט חיטה - סבב חו"ל

היעדים לסבב חו"ל שלנו היו מגוונים: פיליפינים, גרמניה, סין, סנגל, הודו, תאילנד... עם כל שם שעלה, לכולנו עלו בראש חלומות על אננסים טריים חתוכים, סירים של תבשילי עדשים כתומות, רעש מרוחק של גלים, סצנת בילויים עתירת בירה או שייקים מעוטרי סחלבים.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. הלו"ז שארגנו לנו נציגויות ישראל בחו"ל מיסגרו את כל הנופים האקזוטיים בחלונות הרכבים שבהם נדדנו בין פגישות. החלומות על טיולים אקזוטיים יישארו בגדר חלום או שיתממשו במסעות פרטיים, ובכלל- באנו לעבוד, ולא לבלות! המציאות שקיבלה את פנינו הייתה הכנת הרצאות, סיכומי דיונים וכתיבת מברקים, ואנו נלטף דובי פנדה, נשתה בירה ללא תחתית ונרקוד במצעד לפידים טרופי על החול בזמננו הפנוי.

אבל אי אפשר לצאת לחו"ל בלי ציפיות, חלומות והשערות, ואותי אסטנה לא איכזבה. הציפייה הראשונה שלי מבירת קזחסטן התממשה ברגע שבו נפלטנו מהמטוס ממוסקבה: קור נושך. ואני לא סתם אומרת "נושך". זה קור שמכאיב בקצה האף, שורט את אחורי הברכיים ונוגס מאחורי האוזניים. קור שגורם להדק את המעיל עוד יותר, וללפף את הצעיף עוד סיבוב אחד מסביב לצוואר ולפה. קור שמדהיר שלג על הכבישים ומסחרר אותו במערבולות כמו בסופות החול במדבר יהודה. רק בצבע לבן.

מהר מאוד סיגלתי לעצמי פרקטיקה של לבישה ופשיטה מהירות של האנסמבל הקבוע כובע צמר- צעיף- כפפות- מעיל, ועוד יותר מהר הבנתי את המשמעות החיובית של זה: זה אומר שהסתובבנו הרבה. בחמישה ימים הספקנו להכין ולהעביר הרצאות לסטודנטים מקומיים, להכין לשגריר ולסגן שלו חומר רקע לפגישות, להשתתף בכמה פגישות בעצמנו, לבקר במוזיאון הלאומי, להשקיף על כל העיר מתוך ביצת זהב עצומה, לפגוש דיפלומטים זרים מכל העולם, לשמוע קונצרט, ואפילו היה זמן לשבת ולשתות בירה (מקומית ומוצלחת)!

ציפייה שניה שלי מהביקור באסטנה התממשה גם היא במלואה: להיות חלק מלו"ז אמיתי של שגרירות ישראלית בחו"ל. הפגישות לא נקבעו עבורנו, אלא היו מתקיימות ממילא, ואנחנו זכינו להשתלב בלו"ז הקיים ולהיות חלק מהכנת הדיפלומטים, להשתתף בשיחות, לקבל תדרוכים ולשאול שאלות.קשה לתאר עד כמה להיות חלק מהעבודה האמיתית היה משמעותי עבורי. החוויה הקזחית שלי נתנה לי תחושה של תרומה, אפילו קטנה, לדיפלומטים הישראלים באסטנה.

התלווינו לשגריר לפגישה עם נשיא אוניברסיטת נזרבייב והשתתפנו בפגישה במשרד החוץ הקזחי. הפגישה עם אנשים רמי דרג מצד אחד ותלמידי תיכון, שמתפקעים מרוב שאלות של ישראל מצד שני, הייתה חוויה שהמחישה לי, אפילו בקצת, כמה עושר וגיוון יש בעבודה שלנו, וכמה צניעות וגאווה כרוכים בייצוג של מדינת ישראל בחו"ל.

מעבר לכך, ואפילו חשוב מכך, זכינו להכיר ולהתלוות לשני דיפלומטים מהמעלה הראשונה. השגריר מיכאל ברודצקי וסגנו אמיל בן נפתלי העבירו לנו שיעור מאלף במינגלינג, נטוורקינג, סמול-טוקינג ועוד כמה –ינג, מתובלים בהמון מקצועיות, ידע וגם אנושיות חמה. הם גם לא חשבו פעמיים והציגו אותנו כקולגות מהמשרד בירושלים, מה שנתן לנו תחושה של קבלת פנים חמה ושל אמון בנו. מיכאל ואמיל קיבלו שתי צוערות ירוקות כמו מיץ נבט חיטה, אך הם סמכו עלינו, נתנו לנו להרגיש חלק מהשגרירות, הטילו עלינו משימות אבל גם אירחו אותנו בנועם ודאגו שנהנה מהשהות שלנו. זה לא מובן מאליו, וזה מראה המון על האנשים שמרכיבים את משרד החוץ.

אז קחו לכם את הסארי, את דובי הפנדה, את השייקים המוגשים בתוך קוקוסים, את הבירות ואפילו ימים שלמים של שמש. בין כל הציפיות שהתממשו, קרה לי גם משהו שלא צפיתי מראש: הדיפלומטים באסטנה גרמו לי להתאהב בה, עזרו לי להיזכר בסיבות שהביאו אותי לקורס הצוערים, ולרגע אפילו שכחתי את ההצבה שלי לקטמנדו בקיץ הקרוב. העבודה הזו מרתקת ומפתיעה, ואת החוויות מהביקור בקזחסטן אזכור עוד הרבה הרבה שנים.