"איך שירותכם הצבאי השפיע על תפקודכם כדיפלומטים?", שאלה שכזאת, כמעט בכל מקום בעולם הייתה יכולה להתקבל בחשדנות מיידית מצדנו. למרות זאת, בביקור במרכז ההדרכה של צוערי משרד החוץ ההודי, ברגע שאחד מהצוערים שאל אותנו את השאלה הזאת הבנו שהוא, כמו חבריו, מוביל קו סקרני ואוהד כלפינו, כזה שנתקלנו בו לאורך כל הסיור הלימודי שלנו בסבב החו"ל שלנו בהודו.
ברגע שהתגלה לנו יעד הסיור שלנו, הכל רץ בראש, במיוחד למי מאיתנו ברביעיית הצוערים שעדיין לא זכה לחוות את תת היבשת ההודית ויזכה להכיר בפעם הראשונה את המדינה שמהווה, פחות או יותר, שישית מאוכלוסיית העולם.
למרות שגם ישראל וגם הודו חסו תחת המנדט הבריטי וקיבלו עצמאות בתקופה די סמוכה (הודו הקדימה אותנו בשנה), היחסים ביננו לבין ההודים ידעו עליות ומורדות, ורק במהלך שנות ה-50' ישראל פתחה נציגות זוטרה ראשונה במדינה. היחסים זכו לפריחה מחודשת בשנות ה-90' ומאז, צעד אחרי צעד, ישראל והודו מתקרבות אחת לשנייה והידידות והערכים ממשיכים להתחזק גם היום.
"אתם עושים עבודה נהדרת עם אשכולות הענבים והבננות אצלכם", כך קיבל בהודו את פנינו פקיד הגבולות במומבאי כשזיהה בדרכונינו שהגענו מישראל. מסתבר שהפקיד צפה ערב קודם בטלוויזיה בתכנית שערכו עיתונאים מקומיים שהגיעו לישראל ביוזמת הנציגויות הישראליות והתרשמו עמוקות מיכולותיה המיוחדות של ישראל בתחום. הפקיד הנרגש החתים דרכונינו וחתם את דבריו בכך שקם מתאו, לחץ ידינו בחום וברך אותנו להמשך ביקור מוצלח.
וביקור מוצלח בהחלט חווינו, במהלכו ביקרנו בשתיים מתוך שלוש נציגויות ישראל בהודו. אמנם הביקור כלל "רק" שתי ערים במדינה, דלהי ומומבאי, אך ראוי להזכיר שבדלהי רבתי כיום מתגוררים כ-18 מיליון תושבים ובמומבאי קצת יותר מ-20 מיליון תושבים. יתר על כן, בשתי הערים האלה אמנם רבים דוברים אנגלית אך השפות המקומיות שונות לגמרי.
וקצת כדי לתת בהן סימנים, דלהי, בתור עיר השלטון, מזכירה יותר את וושינגטון או ירושלים, בעוד שמומבאי - מרכז כלכלי ועסקי של הודו, אפשר להשוות לניו יורק או תל אביב. כמובן שכל המשווה עושה זאת על אחריותו ובזהירות המתבקשת. אחרי הכל, הודו היא עדיין מדינה מתפתחת, מדינה בה מאות מיליונים מוגדרים עניים, רבים בה אינם מחזיקים בחשבון בנק כלל ואחוז גביית המסים במדינה עומד על 3% בלבד.
עשרה ימים שהינו כמעט ברציפות בין פגישות עבודה ומפגשים חברתיים, זמן לראות את הודו ה"תיירותית" כמעט ולא יצא לנו אבל יום אחד בלבד הוקצה לנו לתור את המדינה המרגשת הזאת. לפיכך החלטנו לשים פעמינו לאחד מפלאי העולם העתיק: הטאג' מאהל. הקומפלקס האדיר הזה שהוקם בסמוך לעיר אגרה בהודו, על ידי שליט מוסלמי ששלט אז באזור, השאה ג'האן, כדי להנציח את אשתו שהלכה לעולמה. המקום שמרשים הרבה יותר מכל תמונה מביא אליו ביום "רגיל", כ-70 אלף מבקרים, מקומיים ותיירים מרחבי העולם, ללא הבדל דת, גזע או מין, כשאלה עוטים על רגליהם כיסויי נעליים או לאמיצים יותר, מורידים את נעליהם לחלוטין ונכנסים למבנה המרהיב בן כ-350 השנים.
אז תשאלו ובצדק, בשותפות הודית-ישראלית, מה הקטנה הישראלית יכולה לתת לענק ההודי? מתברר שלא מעט, משיתוף פעולה ביטחוני ועד "ביטחון תזונתי", כלומר מיטוב היכולות ההודיות להוציא מהאדמה יותר אוכל, מאמץ ישראלי שפשוטו כמשמעו, משפר חיים. לא רק זאת, גם ידע ישראלי בטכנולוגיות ירוקות, הייטק, ניהול מים משופר ועוד.
דיפלומטים ישראלים פועלים בהודו בשלוש נציגויות, מסביב לשעון, ללא ליאות, הכל כדי להמשיך את הקשר החשוב והמשמעותי שנרקם בין שתי האומות העתיקות שלנו. אנחנו הצוערים, עוד רגע דיפלומטים בנציגויות דומות, זכינו להצצה קטנה בפעילות החשובה הזו בסבב הלימודי בחו"ל. למדנו שישנה חשיבות מכרעת בהבנת הצרכים של המקום לחיזוק היחסים בין ישראל ובין המדינות אליהן נגיע.