"למה אתם מתעקשים להמשיך עם הכיבוש?", תקף אותי המראיין, "איך אתם יכולים לקרוא לעצמכם הומאניים כשאתם מפציצים חפים מפשע בעזה?" המשיך בהתרסה גלויה.
אל דאגה, לא ציטטתי לכם עוד ראיון נוקב ב-BBC, אלא את פתיחת החלק האחרון של הקורס שכלל את אחד הכלים הכי פרקטיים שקיבלנו עד כה- סדנת הופעה מול תקשורת, ואלו רק חלק מהשאלות העוינות והקשות הצפויות לנו במהלך השליחות.
עוד מספר פסקאות ונשוב.
בואו נחזור כמה ימים אחורה לרגע שבו חזרנו מסבב חו"ל מלאי מוטיבציה וחוויות וכל אחד הציג תובנות ורשמים מהנציגויות בהן ביקר. אם כמות הסיפורים ורמת העניין שחווינו בשבועיים בנציגויות בעולם היא אינדיקציה להמשך השירות, אז אין ספק שאנחנו צפויים לקריירה מרתקת. המעבר להתנסות בעולם הדיפלומטי האמיתי הופך את כל מה שלמדנו למוחשי הרבה יותר ומאפשר לנו לראות איך התאוריה מתורגמת בשטח בדרך מעוררת השראה. יחד עם זאת, מה שנוכחנו לגלות הוא שבכל מקום יש פער מסוים בין התאוריה למציאות בשטח. יש להתאים את המטרות והפעילות למדינה ולתרבות, וזו אומנות לכשעצמה. הנציגים שלנו בכל מדינה הופכים להיות מומחים לתרבות המקומית וזה מרגש לחשוב שאוטוטו אנחנו אלה שנזכה להיות כאלה.
סיימנו את החלק השני בקורס ב"אירוע קולינרי חובק עולם" בה כל קבוצה הביאה ממאכלי המקום בו ביקרה. נתקלנו במאכלים מוזרים ומעניינים. בשיא הכנות, למרות ניסיונות טובים, לא כולם הצליחו לשכפל בדיוק את מנת המקור, אך אין זה פגם בהנאה או בטעם- כולנו טרפנו את הלחמניות באן הממולאות פטריות, הסמוסות מהודו, הבליני מרוסיה ועוד.
אחרי שסיימנו לספר חוויות (לקח לנו יומיים לשמוע את הכל), התחלקנו לשתי קבוצות, מחצית מצוערי הקורס החלו לעבוד במחלקות המשרד והחצי השני נשארו במתכונת הקורס.
עכשיו נחזור לסדנת התקשורת, כן, ההיא מתחילת הבלוג. למרות שלחלקנו לא יהיה מגע יום יומי עם התקשורת, ניסיון העבר מלמד שאין לדעת היכן יהיה מוקד העניין הבא בעולם בהקשר הישראלי. זמן התגובה בעולם התקשורת הוא מידי ועל כן ישנה חשיבות גבוהה כיצד להופיע ומה להגיד על מנת להעביר את המסר שלנו. "בתקשורת אין הזדמנות שניה", חזרו והדגישו בפנינו המרצים. כמה הדגמות הוכיחו לנו עד כמה קל להוביל מרואיין "למקום שהוא לא מעוניין להיות בו", להגיד דברים שסותרים את המסר המקורי ולהפגין שפת גוף וטון דיבור לא הולם. בנוסף, מבעד מסך הטלוויזיה או מיקרופון הרדיו, הדברים יכולים להראות כל כך שונים מהמציאות.
בניסיוני הראשון הגעתי ”מוכן", או לפחות חשבתי ככה. היה לי ברור מה אני הולך להגיד ואיך להעביר את המסר שהתכוננתי אליו, לפתע המראיין שאל אותי משהו בכלל אחר, תפס אותי לא מוכן וברגע אחד הכל השתבש. הפער בין הכוונה לביצוע היה שיעור שאין כמותו בחשיבות הבנת עולם התקשורת.
הדגש הגדול ביותר שקיבלנו היה להפריד בין השאלות והעוינות לבין המסר הברור שאנחנו רוצים להעביר ולהתאים את המסר לקהל- דבר התלוי במדינה וברשת הטלוויזיה. מדהים היה לראות איך תוך מספר ימים מועט אנחנו מצליחים להפוך שאלה מכשילה להזדמנות. גם במקרים בהם המראיין נוקט גישה חיובית כלפי ישראל, למדנו להתנסח בצורה מקצועית על מנת להשאיר את המסר חיובי ללא נטייה קיצונית.
בין פעילויות התקשורת זכינו לקחת חלק גם בסדנת "כתיבת מיילים רשמיים באנגלית". אמנם נשמע מצחיק או משמים לפרקים אך מה שבטוח הוא שלא ציפינו לכזאת חוויה. נוכחנו להבין עד כמה חשוב לשים דגש גם על נושא "איזוטרי" שכזה, מתי צריכים להודות בסוף המייל ומתי רצוי לשלוח מייל, "לכל מאן דבעי". גילינו שדווקא בתקשורת כתובה קשה יותר, לפעמים, להעביר את הכוונות וגם לכך יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת בהתנהלות דיפלומטית. בזכות אלן, המרצה הבריטי המיוחד שלנו (מודה שיש לי פינה חמה לאנשי הממלכה), נוכחנו להבין על ההבדלים בין התבטאות כתובה בעברית ובאנגלית, בדגש על החלק הרשמי (שיש שיאמרו שחסר קצת בתרבות הישראלית).
סיימנו את השבוע עם חג הפורים שחשף צד חדש ומפתיע אצל חלק מהצוערים. אחרי חודשים בהם אנו עוטים על עצמנו חליפות ולבוש רשמי, זה היה שינוי מרענן לראות את כולם מחופשים לציירות מפורסמות, דמויות קומיקס, לוחם קונג פו ועוד. אני מודה שעכשיו הרבה יותר קשה לקחת את עמיתיי הצוערים ברצינות, אבל הרבה יותר משעשע.
