אס"ק (סלנג צבאי)- "אווירת סוף קורס", מצב רוח של חניכים לקראת סיום הקורס מאופיין בעיקר בהתרופפות משמעת.
לא מזמן, בשבת, הייתי בחדר ניתוח. אל דאגה, הכל בסדר. בסה"כ קפצתי לבקר חברים במקום העבודה הקודם שלי. באחת השיחות, אחת הקולגות שלי לשעבר שאלה: "מה זה אומר, בעצם, להיות דיפלומט?". ניסיתי להסביר אבל יצא לי הסבר, בואו נאמר, קצת אקדמי, בסוג של ריחוק. כאילו מדובר על דמות מסרט הוליוודי, למרות שכבר קיבלנו הצבות ולכן יעד ומרחב הפעילות כבר ידועים. למעשה, הכל פתאום הפך למוחשי כאשר קיבלתי מייל קצר- חברת שינוע בינלאומי מעוניינת לדעת מתי אני מתכנן את "יום האריזה". כך, כאן ועכשיו- נחתה ההכרה, אנחנו דיפלומטים (כמעט).
מתחילים לראות את הסוף ואס"ק בגרסת הצוערים הגיע- מחלקת שיגור, קליטה ופרט (משקו"ף בסלנג המשרדי) נכנסת לחיינו בכל הכוח. מצאתי את עצמי בודק את מחירי הדיור ובת זוגי מנהלת רישום לבית הספר במרחק של 5000 ק"מ מכאן. הילדים שלנו שומעים את השיחות ומתחילים להתעניין ב"דירה חדשה" ועמיתיי לקורס כבר מדברים על מקומות שונים על הגלובוס במונחי בית.
אבל טרם. עוד לא סיימנו.
'החיים הם מרוץ בלתי פוסק' אומרת הקלישאה הידועה. הרצון להספיק הכל, להגיע להישגים בזמן ולהתגבר על מכשולים וקשיים. החיים במשרד החוץ מרגישים לא פעם כמרוץ כזה, רק שהשבוע שלנו נפתח דווקא במרוץ אמיתי, המרוץ הדיפלומטי הראשון, כן, כזה שבו אנשים רצים למרחקים מוגדרים ומודדים זמן. אז לא, אנשים לא רצו בחליפות ועניבות (למרות שאני די בטוח שראיתי את אחד הרצים עם עניבה), הפעם אמנם לא עסקנו בסוגיות מדיניות אבל מרוץ כולו שמורכב מאנשי משרד החוץ, דיפלומטים זרים ועיתונאים הוא לא פחות עבודה דיפלומטית מהרבה דיונים אחרים. הרי אתם יודעים שדיפלומטיה זה אנשים, מסתבר שלא תמיד אתה יושב עם בן השיח שלך, אלא לפעמים אתה גם רץ איתו.
המשך השבוע החזיר אותנו לקרקע המציאות- יסודות הכלכלה. תל"ג, תמ"ג, מיקרו ומקרו. על מה כולם מדברים ולמה מחירי דיור בשמיים. על מה הייתה מחאת הקוטג' ולמה יש גרעון תקציבי.
מבולבלים?? חכו להמשך.
הידעתם שיש חסינות לדיפלומט? בטוח ידעתם. אבל השבוע הבנו למה ומה זה אומר בעצם. מבלי לשגע את הקוראים בדקויות משפטיות (יש שתי אמנות בינלאומיות שעוסקות רק בזה), אפשר להגיד רק דבר אחד: דיפלומט זה מדינה ולהתנהגות שלנו כדיפלומטים יש השלכות הרבה יותר רחבות מאשר רק על עצמנו. קיבלת דו"ח תנועה? למעשה מדינת ישראל קיבלה את הדו"ח (התשלום אגב הוא עלינו אישית). בסיום ההרצאה על החסינות הדיפלומטית ממש הרגשתי את כל כובד המעמד מתיישב על כתפיי כמו ווסט קרמי מלא בפק"ל של סמכות ואחריות.
המשכנו בתחום המשפטי. אחד הנושאים החשובים ביותר שנוגע אלינו כאנשי משרד החוץ הוא ההיבטים המשפטיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו הסטטוס של יהודה ושומרון, על בסיס אילו הסכמים נקבעו הגבולות וסיפורים היסטוריים שמזכירים לנו שהקו הירוק מכונה כך עקב הטוש איתו שורטט קו שביתת הנשק (רוחבו, אגב, 400 מטר עקב כך). ואחרי יום כזה, הרי זה ברור שנוסעים לראות את הדברים מקרוב, לא?
סיור בחברון וגוש עציון לא היה טיול. ממש, ממש, אבל ממש לא טיול. זאת הייתה חוויה מדינית ואנושית. מסרט על תולדות גוש עציון (הידעתם שגוש עציון היה קיים הרבה לפני 1948?) לשיחה עם נציגת שלום עכשיו. מסיור בתל רומיידה ובית הדסה עם דובר היישוב היהודי לפגישה עם יו"ר לשכת המסחר הפלסטינית בחברון ושיחה מאוד מעניינת עם משקיפי TIPH (כוח משקיפים בינלאומי המוצב בעיר). מרחוב השוהאדה המפורסם והשומם ועד לתצפית על חברון התוססת ועמוסת פעילות, ממערת המכפלה ועד מפקדת התיאום והקישור (מת"ק). המראה של יו"ר לשכת המסחר הפלסטינית ומשקיפי TIPH שמתחבקים עם קציני צה"ל ומח"ט חברון שמנסה "לתרגם" לנו את המציאות ואת המורכבות של האזור רק הוסיפו לסוריאליזם של המתרחש. בהמשך, מצאנו את עצמנו עומדים על ההר בבית ג'אלה (במתחם המכונה "אוורסט") ליד בית לחם ומקבלים הסברים מרס"ן שאדי (דרוזי) ממת"ק (זוכרים מה זה?) ומכרם אל- ארז'ה (ערבי נוצרי) על מרקם החיים במרחב בית לחם. אהה, וכל זה נמשך עם קפה ועוגיות במסעדה של מכרם שהכיר לנו את הבן שלו.
ועוד מילה על סוריאליזם.
סיימנו את הסיור על גג. על גג של קבר רחל באמצע בית לחם. עם שאדי שחולם לנסוע לטייל בקהיר אחרי השחרור מקבע וקצין מג"ב שרוצה להיות דיפלומט. עם מואזין ברקע ויהודים מתפללים בתוך קבר רחל. התוצאה הכי משמעותית מבחינתי מכל הסיור היא התובנה שהתיישבה לי עמוק בתוך התודעה- המזרח התיכון, זר לא יבין זאת.
וסיימנו את השבוע שוב עם ה"חיים עצמם"- עבודה קונסולרית או במילים אחרות- ויזות. מה זו ויזה בעצם?? אשרת כניסה, אישור כניסה למדינה, את האישור הזה רובינו נוסמך להנפיק בעוד כחודש. נשמע פשוט? לא ממש. אני לא מדבר על הפן הטכני, אלא על גודל האחריות. חוץ מכל מיני מסמכים, אנו נדרש לנסות ולהסתכל לתוך נפש האדם ולהבין את כוונותיו. אנו נחבר בין זוגות ומשפחות, נאשר כניסות לחולים לקבלת טיפול ונסרב את אלה הרוצים לרעתנו.
והכי חשוב שנזכור תמיד, שמתחת לכל ערמות הניירת הקונסולרית, "נמצאים" אנשים אמיתיים, בני אדם שאנו נטפל בהם. כי בסופו של דבר- כולנו בני אדם. משני הצדדים של החלון הקונסולרי.
