אפתח, ברוח חגיגות יום עצמאותנו ה-68 שהתקיימו לא מזמן, איך לא, בציטוט (פחות מוכר) של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקנים". גאולת האפריקנים!? "למה בדיוק התכוון המשורר?". הרצל וודאי לא ראה לנגד עיניו הכשרת אוכלוסיות כפריות בסנגל להשקיה בטפטוף, שליחת מרפאות ניידות למערב אפריקה לסייע במאבק בנגיף האבולה, הקמת מרכז מצוינות חקלאי ברואנדה ואירוח אלפי משתלמים זרים המגיעים ארצה לרכוש מיומנויות מקצועיות במגוון תחומים. עם זאת, כל אלו הם המשך ישיר לגישתו, שבמרכזה עומד סיוע לזר ולנצרך, אשר השתרשה עמוק בתודעה הישראלית.
כל הפעילויות שציינתי הן רק קצה הקרחון של הפעילות הענפה של האגף לשיתוף בינלאומי (מש"ב) אותו זכיתי להכיר מקרוב בתקופת החונכות שלי, במהלך קורס הצוערים. מש"ב, שהוקם כעשור לאחר הקמת המדינה, מופקד על ניהול, תיאום וביצוע פעולות השיתוף והסיוע של מדינת ישראל, כולל חתימת הסכמים לשיתוף פעולה, הגשת סיוע הומניטרי בעת הצורך והפעלת מערכת מקיפה של שלוחות מקצועיות בהן מוכשרים משתלמים מכל רחבי תבל. כל זאת, במגוון רחב של נושאים –חקלאות, יזמות עסקית, העצמת נשים, חינוך, פיתוח קהילתי, רפואה ועוד.
החונכות פרסה בפני עולם ומלואו בתוך שירות החוץ הישראלי. בהיחשפי אל מעמקי עולם זה פגשתי צוות דינאמי, בעל מצבורי ידע באינספור תחומים (מחקלאות ועד מגדר), דוברי ז'רגון משלהם (למעוניינים, יש מילון הכולל מושגים כמו "דיפלומטיית פיתוח", "המהפכה הירוקה" ו-"מועדוני שלום") אשר מסתכלים על הדיפלומטיה מזווית שונה ומרעננת. העבודה באגף מאפשרת להתנתק לרגע משיח על סכסוך, סימון מוצרים ונשק גרעיני ולהתחבר לטבע (האדם) ובעיקר לאופנים בהם ניתן לפתחו.
צפיתי כי אבלה שעות רבות בקריאה וכתיבת מברקים מול מסך המחשב, אך התבדיתי מיד כשמצאתי את עצמי מתרוצץ ברחבי המשרד מחפש בנרות ז'קט ועניבה בדרך לדיון בכנסת עם שר החקלאות האוקראיני (טיפ עצמי #328: תמיד להחזיק ז'קט ועניבה בהישג יד). ההתלהבות הרבה שהפגין שר החקלאות מפעילות מש"ב בארצו ורצונו להרחיב את הפעילות הקיימת הפתיעה אותי. המפגש עמו הדגים כי מערך הסיוע של ישראל הינו כלי מדיני מהמעלה הראשונה בקידום יחסינו עם מדינות. התובנה הזו רק התחזקה אצלי מפגישות בהן השתתפתי בהמשך עם סגנית שר הבריאות האוקראיני, סמנכ"לית משרד החינוך הקנייתית, שגריר ארמניה לישראל ושגריר סרי לנקה לישראל. המשותף לכל הפגישות הללו היה רצונן של מדינות אפריקה, אסיה ואירואסיה ללמוד מהקדמה הישראלית ולא פחות מכך, מחויבותה של ישראל לסייע.
המפגשים הללו גרמו לי לנסות ולזקק מהי הגישה הישראלית לפיתוח. איך לא, גם בתחום זה, ישראל הקטנה חלוצה וחדשנית בנוף סוכנויות הפיתוח הבינ"ל השונות. במש"ב דוגלים בהכשרת המכשירים ("Train the Trainers"), העברת ידע ויכולות במקום כספים והבניית שיתוף פעולה עם המגזר העסקי הישראלי. כל זאת באווירת ה-"דוגרי" הכה אופיינית לנו הישראלים – נועלים את מגפיי העבודה ללא כל חשש להתלכלך בבוץ האפריקאי/אסיאתי/לטיני על מנת להראות לחבר'ה איך אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. גובה עיניים הוא שם המשחק ובפשטות הגישה, גם קסמה וייחודה.
בהרהורי 68 שנות עצמאות ו-58 שנות סיוע, צמח לו בענווה, גוף ייחודי המשלב תפיסה ערכית וקידום האינטרסים של מדינת ישראל, אשר מהווה נדבך מרכזי ביחסינו עם אומות העולם. כדברי בוגר תכנית מש"ב, שהוא במקרה גם נשיא הונדורס הנוכחי, חואן אורלנדו הרננדז (ראו לכם ערך מדיני מהו), אשר ביקר בישראל בחודש אוקטובר האחרון: "אנו נותנים חשיבות גדולה למים, עץ ואדמה ואנו יודעים שבאנו למקום הטוב ביותר כדי ללמוד על כך. "
מחזון "גאולת האפריקנים" של הרצל ועד הירתמותה של מדינת ישראל למאבק העולמי בנגיף האבולה באפריקה – אנחנו יכולים בהחלט להתגאות. ולתפארת מדינת ישראל!