הקורס הולך ומתקרב לסיום. הראש שלנו נמצא חצי בכיתה, ושני שליש בניירובי. (ייתכן שאחרים שקועים יותר בניו דלהי, סנטיאגו, קייב ויעדים אחרים...)
האתגר שניצב בפנינו כרגע לא פשוט – לחזור אל חדר השיעורים ואל חומר ההרצאות. סייעו לנו לעשות זאת בצורה יוצאת דופן בשבוע ה-26 לקורס עו"ד שרה וייס מעודי, מנהלת מחלקת משפט בין לאומי, וישראל טיקוצ'ינסקי ממחלקת ארב"ל (ארגונים בינלאומיים) 2 – בסדנאות משא ומתן וארב"ל, בהתאמה.
אז נחתנו לנו ביום ראשון, חזרה מחמישה שבועות במחלקות ומחופשת הפסח, ישר ליום של סדנת משא ומתן. אם יש צמד מילים שחוק בשיח הישראלי, לטוב או לרע, זה 'משא ומתן'. אבל מו"מ זה לא רק בין ישראל לפלסטינים או בין מפלגות – מו"מ זה גם מה שקורה כשהולכים לשוק ומתמקחים, כשמנסים לשכנע את הילד לאכול את הדג, כשהולכים לקנות רכב יד ראשונה מליסינג, וכשחותמים על הסכם מולטילטרלי מורכב בהיקף של מיליארדים בין חמש מדינות. למעשה, כמעט כל אינטראקציה בין בני אדם כוללת מרכיב של מו"מ וכך גם כל אינטראקציה בין מדינות.
שרה לקחה אותנו למסע מזורז דרך האתגר של לדרג לעצמנו את החשיבות של הנושאים השונים שעל הפרק, להצמיד לכל נושא ערך, לנסות להבין את הדירוג של הצד השני והערך שהוא מייחס לכל נושא – ואיך למצוא את הקומבינציה שתפיק את הערך המרבי לכל הצדדים.
זה יכול להיות פשוט מאוד וזה יכול להיות בלתי אפשרי – אבל דיפלומט טוב הוא זה שמצליח למצוא את שביל הזהב (כזה שיגרום גם לצד השני לחשוב שהוא השיג משהו) ולחזור למי ששלח אותו – במקרה שלנו , אזרחי מדינת ישראל– עם התוצאה הטובה ביותר שניתן להשיג בסיטואציה הנתונה.
כדי להעביר את הדיון מרמת התיאוריה למציאות, הגיע אלינו ישראל טיקוצ'ינסקי מאגף ארב"ל (ארגונים בין לאומיים, למי ששכח – בדגש על האו"ם ומוסדותיו השונים) והוביל אותנו בתרגיל מעולם היחסים המורכבים של מדינת ישראל עם מועצת הביטחון של האו"ם. ניתחנו עמדות ונקודות מבט של צדדים שונים, ומצאנו את עצמנו מנסים לראות את הדברים דרך עיניו של הנציג הירדני, מנתחים את הרווח וההפסד מנקודת מבט צרפתית – וכך הלאה: יצירת קואליציות בינלאומיות, זיהוי בני ברית פוטנציאלים, מיפוי יריבים ותמרון מארג הכוחות על מנת להביא לתוצאה המיטבית רק כדי לגלות שהתרגיל כולו מבוסס על אירועים שהתרחשו באמת לאחרונה, קצת מתחת לרדאר של כולנו.
בישורת האחרונה לקראת סיום הקורס, עם הצבות ידועות ורשימת משימות ארוכה מאוד לקראת השליחות, התיאוריה הולכת והופכת למציאות. חלקנו נצא למדינות היעד סמוך מאוד לסיום הקורס, וחלקנו ביולי ואוגוסט. אבל האמת היא שבין עכשיו ובין סוף הקיץ – שאז כמעט כולנו כבר נימצא רחוק מכאן – אין כל כך הרבה זמן. ההתרגשות שבקבלת הדרכון הדיפלומטי הראשון לפני היציאה לסבב חו"ל (עליו סופר בבלוג של רוני אברמסון על השבוע ה-19), מתחלפת בהתרגשות שבהוצאת דרכון שני – הפעם תחת התואר 'מזכיר ראשון, שגרירות ישראל בניירובי, ואתו דרכונים דומים, אך לא עבורי – אלא עבור בני משפחתי. זה כבר לא המסע שלי, זה המסע שלנו. והוא עומד להתחיל ממש עוד מעט.